חדשות: 
   האתר החדש הישוב עלה - כולם מוזמנים להשתמש |    זמן קהילה - מתחברים לפעילות קהילתית מהבית |    מורידים את התחלואה בישוב לפני סיום הסגר |

עידוד מוטיבציה ללמידה

פוסטים אחרונים

מאת: ד”ר איילת גולדשטיין

מערכת הלימוד הבית ספרית הינה מסגרת לימוד חד-ממדית ומוכוונת ללימודי ליבה שנקבעו לפני עשרות שנים ולא מתיימרת לייחד חוזקה כזו או אחרת אצל כל תלמיד. רוב ההורים נוטים להאמין שמקצועות הבגרות הם מקצועות חשובים ולכן מוכנים לשלם מכיסם למורים פרטיים במטרה ל’חזק’ את ילדם במקצועות שבהם הוא חלש יותר. אני חושבת שלא יהיה קשה לשכנע אתכם שכל ילד אוהב ללמוד, כי אם אגיד שאחד אוהב ללמוד מתמטיקה, האחר גיאוגרפיה והשלישי ציורי קומיקס, אז ה’ללמוד’ לא מתייחס רק ללימודים רלוונטיים של המוסד החינוכי, כי אם לכל תחום. אולי כן יהיה קשה לשכנע שיכול להיות שלימודי קומיקס חשובים באותה מידה, אם לא יותר, מלימודי המתמטיקה ספציפית לאותו ילד. לדעתי לכל הורה יש תפקיד ברור מאוד שעליו למלא והוא הקשב שעליו לתת לילדו, הכרת ילדו שלו, חיפוש ה’אני’ שלו ובמיוחד לא לנסות לשנות אותו. הרי זה ברור שאם לכל זוג הורים יש בממוצע 3 ילדים, אז תהיינה 3 דמויות שונות. הרי זה ברור שכל אחד מהם יהיה בעל צבע שונה ועניין אחר. גם אנחנו גדלנו יחד עם אחים ואנחנו בוודאות לא יצאנו דומים האחד לשני. הרי זה יופי הבריאה, כל אחד שונה וכל אחד יעשה את מה שצריך לעשות בהתאם לכישרונותיו ולחוזקותיו. תופעת ה’ריטלין’ שהולכת ומתרחבת מעלה בי תהיות בקשר לנחיצותה. אדגיש שאני לא נוירולוגית ואין לי סמכות לתת המלצה רפואית, אך אם אני, כאימא לילד שאותו קיבלתי מתנה מבורא עולם, אגדיר שילד שלא יושב בכיתה בסבלנות הינו ‘היפר אקטיבי’, אז זה באמת נשמע כמו בעיה גדולה המצריכה טיפול. האם יצטרך לקחת כדורי הרגעה כי הוא בסכנת חיים בשל כך? אולי אם נגדיר אחרת שהרי עצם היותו ‘קופצני’, הוא מוכוון לפעילויות שאינן קשורות לישיבה במשרד, כמו למשל פעיל חברתית, שחקן, ספורטאי גדול, קואוצ’ר, רופא שטח ועוד. כל ניסיון למלחמה ב’בעיה’ מעידה על אי שביעות רצון שלנו מ’הסחורה’ שקיבלנו, מין סוף עונה, ואם לא ניתן להחליף אז אולי צריך לתקן.

אינטואיציה בריאה בהכוונת הילד מתפתחת רק אחרי שאנחנו משכילים לנתב את הילד על-פי יכולותיו וחוזקותיו ולא על-פי מוסכמה חברתית, כמו רופא, עורך-דין, טייס ועוד. התמיכה שלנו בילד מתבטאת בתשדורת שלנו כלפיו. יבוא הילד ויגיד, “אני אפס, לא יודע חשבון”. אנחנו צריכים להגיב ללא היסוס, “אתה לא טוב בחשבון, אבל אתה תותח ב’ציור’, נראה את זה שיודע חשבון מצייר כמוך”. או אם יגיע עם ציון 70, שהוא ציון טוב באופן יחסי. תשמחו שהשקיע, למרות שיתכן ויקשה: “אבל ‘חובב’ קיבל 90”, ואתם תענו: “יפה לו, אבל הוא לא הבן שלי ולכן פחות מעניין אותי כמה הוא הוציא. אוהבת את הציון הזה שלך ואם חשוב לך ציון 90, זה גם אפשרי, אך כנראה שצריך להזיע יותר, בעצם אתה תחליט מה אתה רוצה ואז תשיג”. כדי להגיע לשלב של עידוד למידה עליכם להחליט איזו מבין 2 האפשרויות המוצעות בהמשך, מתאימה יותר לדעתכם ועל כל בחירה שתעשו, האמינו בצדקתכם. חשוב שתדבקו בבחירתכם גם אם תפגשו בדעות חיצוניות אחרות שיתכן ויערערו אתכם ויגבירו את חששותיכם בדרככם.

אפשרות ראשונה: בית הספר כן חשוב ולכן יש לשאוף לקבל תעודת בגרות

דוגמא לשכנוע בצדקתכם: הילד אומנם מוכשר בספורט, אך תעודת בגרות חשובה מאוד ומבטיחה בטחון עתידי.

הגעתם להחלטה שתעודת בגרות חשובה ואתם אכן מודעים שהילד מוכשר בספורט, אז מצדכם אתם ערים לתובנה שבכיתה הילד ירגיש תסכול ואפסיות לעומת הילדים החזקים, אך בשיעורי הספורט הוא יבלוט. לצערי, אין בתי-ספר שמעודדים ייחודיות מבלי לדרוש את מקצועות הליבה. אפילו בתי-ספר תיכון מוכרים לאומנויות מהטובים ביותר בארץ, דורשים הצטיינות לימודית ויכולים לפסול ילד מוכשר במגמה כלשהי בגלל אי הישגיות לימודית. כדי שהילד ירצה ללמוד מקצוע שהוא לא אוהב הוא חייב לחוות סיפוק והכרה בתחום שבו הוא במקום הראשון. אנחנו כהורים חייבים להתפעל ולהתרגש על כל הצלחה שלו ב’ספורט’ ואף להשקיע בחוגי ספורט שמעבר לשעות הפעילות. הנפש מאוד חשובה. אם ההצלחה בספורט תביא לו אושר, הוא יהיה פנוי רגשית להשקיע באנרגיות גם במה שהוא אוהב פחות. השיח שלכם צריך להיות: “לא להאמין איך שאתה בולדוזר במגרש, מי יכול עליך בכלל. בטח הרבה מסתכלים ואומרים הלוואי והיו כמוך. אני בגילך לא הגעתי לתוצאות שכאלה, איך אתה עושה זאת?” תוסיפו ותאמרו “משרד החינוך מאלץ את כל התלמידים ללמוד ולהוציא תעודת בגרות, אז אין כל-כך הרבה ברירות, כלומר, כדי שתוכל לעסוק בספורט, אתה צריך ל’הדביק’ לך תעודה. אני אתך, זה לא קל, אבל זה יגמר מתישהו ואז אתה מתפטר מזה. אל תנסה להיות כמו ‘חובב’, זאת לא המטרה, המטרה היא הספורט ועוד תעודת בגרות וזהו!” אני לא פוסלת את העובדה שהורה יכול להקל על ילדו ולעזור או אפילו לעשות את כל עבודות ההגשה המעיקות להורדת לחץ. עבודות בהיסטוריה, ספרות, אנגלית ועוד. אל תשפטו את חוסר יכולותיו, כי שוב, זה מראה שאתם לא מקבלים בעצם את הילד על חולשותיו ולא נכונים להכיר בחוזקותיו. חשוב מאוד שתעמדו מול המחנכת, למשל ביום הורים כשהמורה מספרת לכם שהילד נחמד וטוב, אבל צריך לשפר את נושא הבעיות המילוליות בחשבון. טוב אם תחייכו ותבהירו למורה בנוכחות הילד (חשוב שישמע): “הוא טוב בספורט וזה מצוין, לגבי החשבון הוא עושה כמיטב יכולתו ואני מאמין שישתפר, אך אני מעדיף שלא תעמיסי עליו בשיעורי בית, כי חשוב שיפגוש חברים אחר שעות הפעילות הבית ספריות ומבחינתי, ציון 60 זה טוב”. יש להניח שלא כל מורה יקבל בחיוב את המסר הזה, אך עימדו לצד ילדכם ותנו לו בטחון שאתם מאמינים בו. מצד שני, כדי שהילד לא ינצל את אמונכם, עליכם לדרוש ציון מינימום, אסור להוציא מתחת ל -60. הסבירו את החשיבות ונקטו בצמצום ‘הטבות’ אם לא השיג את הציון. במקרה שיש ילד מוכשר בתחום הלימודי, זה הרבה יותר קל לדרוש הישגים גבוהים. דברו על חשיבות ההישגים הגבוהים, כי אז יוכל להתקבל למוסדות לימוד גבוהים. למוסדות לימוד אלה ניגשים המוכשרים יותר מאזורים שונים, ומלבד הכישרון, ההכרעה להשתלב במוסדות אלה תהיה בזכות העבודה הקשה. חשוב להדגיש שאין באחריותכם להזכיר לילד להכין שיעורי בית ובטח גם לא לשבת לעשות אתו. חשוב שיעשה אותם כדי לפתח אחריות אישית, וניתן להתעלם מהאיכות. כי אם היה לו קל, אז מלכתחילה לא הייתה בעיה. אפשר שתפעלו מאחורי הקלעים כמו למשל, לדווח למורה שילדכם השתדל מאוד בהכנת שיעורים ויהיה נחמד אם תבדוק ותיתן לו משוב חיובי. אין לשחד את הילד בעשיית שיעורים ועוד, זוהי חובתו וזהו. רצוי לספר לילד כמה המדינה משקיעה בהשכלתו בכך שהיא מסבסדת את שכר הלימוד ולמעשה המורה עומדת ומלמדת ב’חינם’, שינצל זאת. הרי הוא ילד ואין לו חובות אחרים, כמו פרנסה, גידול ילדים וכו’, אך כן יש להכיר בעובדה שהוא אכן נתון ללחצים אחרים, כמו לחץ חברתי, הדאגה להיות שייך למקובלים ועוד. גם פה טוב יהיה אם תשדרו לו שאין חובה להיות מקובל חברתית, יותר חשוב שיפתח את ה’אני’ שלו ויוביל את האחרים על פי דרכו ומוסריותו.

אני באופן אישי, לא מאמינה שהמטרה הנעלה היא להשיג תעודת בגרות שכוללת מקצועות שהם לא חלק מחוזקותיו, אבל כן דורשת מהילד שיהיה הטוב ביותר בתחום שלו. לעומת זאת, אם כן מדובר בילד מוכשר מאוד בתחום הלימודי דווקא, אז גם כאן יש לעשות בחירה דומה אשר מוליכה לאפשרות השנייה שדורשת מאתנו קצת יותר אנרגיות וסבלנות רבה. בכל מקרה בשתי האפשרויות, אתם צריכים להציג לילד את החלום הגדול: “אני רואה אותך אלוף אולימפי”, “אני מאמין שתגיע לפרס נובל”, “אני רואה אותך מעצבת על בינלאומית”. לחלום בגדול, הכול אפשרי אם רק נחליט ונאמין.

אפשרות שנייה: בית הספר חשוב פחות ולכן אמצא מסגרות אחרות שמתאימות לו ולייחודיותו

עבור אופציה זו, אין טעם להשאיר במסגרת הלימודית, אלא לחפש מסגרת מותאמת למסלול המקצועי. בתי ספר מסוג זה הינם מסגרות פרטיות ועולות כסף רב ולא תמיד מוכנים לקלוט צעירים מתחת לגיל 18 (לדוגמא, בתי ספר מסוימים למשחק ללימודי תעודה). אני לא כל-כך רואה הבדל משמעותי בבתי ספר שאין להם הגדרה ממוקדת לתחום מסוים, כמו למשל בית ספר אנטרופוסופי, דמוקרטי וכו’, כי אז, עדיין לא ניתן מענה ספציפי להדגשת ייחודיותו של אותו ילד בתחומו, אלא שוב מחזיר אותו ללמוד את אותם מקצועות ליבה תחת מטרייה שונה. כדי שנוכל להיות חזקים בדעתנו צריך להאמין שמה שאנחנו עושים הוא צעד חשוב לשמירת נפשו של הילד, בדרך זו אנחנו מאפשרים לו לחוות הצלחות על-מנת לבנות את בטחונו האישי. יבוא יום ויתכן שיהיה בשל לבחור ללמוד לימודים אקדמיים, אז בזכות העובדה שבימינו ניתן ללמוד מ’מיקודיות’ (חוברות לימוד שממקדות את התכנים לבחינת הבגרות של אותה שנה ואשר ניתנות לרכישה בכל חנות ספרים), או לעשות מכינה להשלמת בגרות. ההחלטה הזאת שלו עצמאית ולכן יש סיכוי גדול שישקיע במסלול הלימודי, מה שיבטיח הצלחה. גם לילדים מוכשרים בתחום מקצועות הליבה ניתן למצוא תכניות יוקרתיות (‘בנו ארבל’, ‘אודיסאה’, ‘מתיכון לטכניון’, הדלגת כיתה, או קורסים אקדמיים באוניברסיטאות ועוד) ובכך לאפשר להם להתקדם וללמוד ולהתפתח עצמאית יותר מהתוכנית הלימודית המוצעת בתיכון רגיל.

המסקנה העיקרית מכתבה זאת שאכן אפשרי לפתח מוטיבציה ללמידה בכל ילד, אך קודם לזה יש לטפח את בטחונו האישי תוך חווית הצלחות. הצלחות חווים רק בתחום שאתה מוכשר בו ולכן יש להציב אותו במסגרת המותאמת לתחומו. כאשר תחושת הביטחון מושרשת בו והוא יודע שיש הכרה סביבתית בייחודיותו ואין עוד מלבדו, יוכל להתפנות גם למקצועות שהוא פחות מצליח בהם ואולי יתעניין בחומר שלא נובע מתוך לחץ הישגי. חשוב לציין, כי ברגע שסללת את הדרך ואפשרת לו להשתבץ במסגרת שמותאמת לו, יש לך זכות לדרוש ממנו הישגיות, שיהיה הכי טוב ואין פשרות בעניין. הדרישה הזאת הכרחית, כדי לייצר מוטיבציה ואי בריחה מאחריות להצלחה. מותר לדרוש הישג בתחום שלו אך לא לדרוש בתחום שלא שייך לו. יכול להיות מצב שהילד יביע לעיתים אי שיתוף פעולה והתחמקות מעבודה קשה, במצב כזה עליכם לעמוד על המשמר. לטיפול התנהגותי בתופעות אלו נדרשת כתבה נפרדת. זכרו שאתם מכירים הכי טוב את ילדכם ואתם האחראיים הבלעדיים לאושרו ולהצלחתו. כל מסגרת לימודית מכילה מספר רב של תלמידים ואין ביכולתה להוציא את המיטב מכל אחת ואחד. אל תתנו לילדכם ‘להיבלע’ בתוך מוסד שמושתת על חוקים אחידים לכלל התלמידים.

כל הזכויות שמורות לבת חפר © 2020