חדשות: 
   האתר החדש הישוב עלה - כולם מוזמנים להשתמש |    זמן קהילה - מתחברים לפעילות קהילתית מהבית |    מורידים את התחלואה בישוב לפני סיום הסגר |

בית הספר העתידי שלי

פוסטים אחרונים

מאת: ד”ר איילת גולדשטיין

אני מסכימה שדרושה תעודת בגרות, לא מסכימה על תכניה. נתחיל ממקצוע המתמטיקה, מבחינתו של שר החינוך הנוכחי, טוב היה אם כולם היו עושים 5 יחידות, לא אפשרי, אז התפשרו לאפשר לקבל תעודת בגרות גם ברמת 3 יח”ל ואני אומרת למה לא 2 יחידות או 1 יחידה? הרי אין ספק שמי שמסוגל לפתור מבחן של 5 יחידות בגרות, הוא יודע מתמטיקה. לאלו שלא יודעים מתמטיקה מאפשרים להיבחן ברמת 3 יחידות וזהו המינימום האפשרי כדי לקבל את התעודה. אם הסתכלתם פעם במבחן בגרות מתמטיקה ברמת 3 יחידות, נוכחתם לראות שאלות בנושאים שונים שאחד מהם למשל מתמקד בחקירת פונקציה, מציאת נקודות מקסימום ומינימום ומציאת שיפוע משיק של פולינום ריבועי או אולי פשוט יותר להגיד פולינום מסדר 2. שאלה פשוטה כל-כך….נכון? וזאת בחינה שמיועדת לאלו שלא חזקים במתמטיקה!!! ומה הבונוס כדי להקל? מותר מחשבון אישי!! תרשו לי להמשיך רגע עם הציניות כי כנראה שמקבלי ההחלטות מאמינים שחקירת פונקציה חשובה מאוד בקניית מוצרים בסופר, כמו למשל אם נחזיק ביצה ביד ונגיד….ממממ מעניין, צורה פרבולית בעלת משיק עם שיפוע של חצי. ואני תוהה לעצמי, הרי מי שלא יודע מתמטיקה האם באמת יכול להבין מה הוא לומד, או מה עושים עם המידע הזה של ‘נגזרת’? האם רק לנו ברור שהתלמידים המתקשים האלו לא באמת מסוגלים לפתור בעיות הרבה יותר בסיסיות, כמו אחוזים, שברים פשוטים, שברים עשרוניים ואפילו משוואה עם נעלם אחד? למה לא להכין תכנית לימודים למתקשים במתמטיקה ולדעתי יש לזה שם, דיסקלקוליה, ולאפשר 2 יחידות שבה יידרשו ללמוד את החומר הזה וזה יזכה אותם בתעודת בגרות, כך יוכלו להמשיך הלאה לאקדמיה במקצוע אחר, נניח, היסטוריה וזה לא יעצור את התקדמותם. יותר מזה, הייתי מקצינה ואומרת שאולי לא צריך להעמיד כתנאי לתעודת הבגרות את המקצוע בכלל.

מה דעתכם על מקצוע ספרות! אני לא חושבת שאני אגזים אם אטען שאת רוב התלמידים הוא משעמם. בכתבות קודמות שלי, ספרתי על ילדים שמתקשים לשבת בכיתה ונוטים להשתעמם. תארו לכם אפשרות כזאת שכל הילדים שהתקבלו למשל למגמת תיאטרון, יומר להם מקצוע הספרות בניתוח ולימוד מחזות תיאטרון. הרי זה אותו רעיון, רק בתחפושת אחרת.

יש כאלה שטובים יותר במקצועות העיוניים וכאלה יותר במקצועות הריאליים, אז למה לא לפצל? הרי כבר מתחילים להבין זאת באוניברסיטאות, ולכן בחינת הפסיכומטרי משוקללת על-פי תחומים של ריאלי/מילולי/רגיל. מי שפונה ללימודים הריאליים, המשקל היחסי של החלק החישובי בציון הפסיכומטרי יהיה גבוה יותר, ומצד שני אם ירצה לפנות ללימודים עיוניים, יחשב לו החלק המילולי כערך משקלי גבוה יותר. יש פקולטות שבוחרות להתעלם מהפסיכומטרי ולבחון ספציפית לתחום הלימודי שאותו הוא מבקש ללמוד.

אם יש בדעתינו לגדל דור שמח, בעל מוטיבציה ללמידה, סקרן ויצירתי, עלינו פשוט לא ‘לקלקל’ את התכונה הטבעית והמולדת של האדם באשר הוא. אל לנו לייצר דיכוי מחשבתי וחד ממדי. אנחנו חייבים להבין שכל תחום הוא בעצם מתקבל כהעשרה לימודית ואימון קוגנטיבי. לא חייבים להיצמד לתבנית מוגדרת ובטח לא בגיל צעיר. אני חושבת שמשחק שחמט, או ‘מבוכים ודרקונים’ נותן מענה חזק למקצוע ריאלי. טוב היה אם נוכל לחנך את הצוות החינוכי לגמישות לימודית ולחלק את הלומדים על-פי אופיים וחוזקם כבר מגיל צעיר.

זיהוי תחום מגיל צעיר וללמד תכנים על-פי זה- כבר מגיל צעיר אפשר לזהות בהכללה גסה את חוזקו של הילד. ילד בכיתה א’ לא צריך להיות מוכוון בגרות וללמוד מקצועות שהוא לא מוכשר בהם. גישה כזאת מורידה מוטיבציה ומגדילה התנגדות ליצירה והתעניינות מחשבתית ברכישת השכלה. אני חושבת שלפחות בכיתות היסודי כדאי שתתאפשר גמישות גדולה יותר לילדים ללמוד לפי תחומי העניין שלהם ולא להתעקש על מקצועות ליבה. עם השנים יתבגרו ויפתחו בטחון, יבשילו יותר להיפתח לנושאים אחרים לקראת הבגרות.

איזה כיף לילד להאמין שהוא בין הבודדים ש’התקבלו’ לכיתת ספורט, או לכיתת ‘מדעים’ או לכיתת ‘תיאטרון’, זה מייחד אותו והוא מבין שהוא יותר טוב מהאחר. כל אחד מאמין שהוא הטוב ביותר מהאחר בתחום שהתקבל אליו. למעשה בחטיבות הביניים והתיכון עושים חלוקה למגמות, אך שעות המגמה זניחות לעומת שעות אינסופיות של לימודי ליבה. ואז בעצם זה מרגיש לכולם כמו ‘עבודה בעיניים’ והמטרה מתפספסת וחבל.

האם זה נכון לחנך להיות הכי טוב? כן!, הכי טוב בתחומך! לא בתחום של האחר שהוא הכי טוב בתחומו. באופן טבעי כל אדם רוצה להישמע בקהילתו, רוצה להרגיש שהוא נחשב בקרב הסביבה והוא יכול להוות תרומה משמעותית לחברה. ברגע שהוא יודע שיש לו ערך ותרומה כלשהי, הוא יהיה משוחרר מקנאה ויוכל לפרגן על הצלחותיו של האחר שהן לא שייכות לתחומו. כי אם נשים שני אנשים באותו מקום, נניח בשחייה ואחד במקצועו שחיין והשני בכלל מתמטיקאי והשניים יתחרו בשחייה, הרי ברור שהשחיין ינצח וכל האולם יריע לשחיין שגם יזכה בפרס כספי גבוה מאוד וכתבה משובחת בעיתון וכו’. מה ירגיש המתמטיקאי? תחושה של ‘לוזר’, קצת קנאה וחוסר מוטיבציה לחקור משוואות מתמטיות. אולי ילך וישקיע בלימודי שחייה כדי לנסות לזכות במעט תשומת לב כמו שחברו קיבל. אני מאמינה שדווקא החינוך להיות הכי טוב בתחומך, מעודד נתינה לאלו שזקוקים לעזרה ולעצה.

מה יהיה בעתיד? איך נגדל דור שרוצה ללמוד לימודי המשך?

לילד אשר נחסכים ממנו לימודים ריאליים, לא יוכל להתקבל ללימודים אקדמיים שדורשים בסיס ריאלי, עם זה אין ויכוח. אך ילד אשר לא בשל ללימודים כאלה, לא יעזור כלום אם נתעקש ונספק לו שיעורים פרטיים וכו’. שיעורים פרטיים לדעתי הם רק מסר חבוי שלנו כלפי הילד שהוא חלש ולא סומכים עליו וכי המקצוע הזה חשוב יותר מהשטויות שהוא נמשך אליהם. לדעתי זה רק מקטין את הסיכויים של הלומד לרצות בעתיד לחזור ולהתעניין במקצוע לכשיבשיל. בגיל הצעיר ואפילו בגיל הבגרות, הנפש היא הרי יותר חשובה ולכן אני מתעקשת להגיד שהביטחון האישי יגיע רק לאחר חווית הצלחות שמגיעות מהתחומים בהם הוא חזק (ראה כתבה בעיתון הנוכחי בנושא ‘עידוד מוטיבציה ללמידה’).

מגמות לימוד מוצעות בתחומים שונים:

סחר וממכר, יזמות, אומנות, תיאטרון, פיתוח קול, מחול, ספורט, צילום, טכנולוגיה ומדע, קולנוע וטלוויזיה, כתיבה וקריינות, עריכת אתרים, מתמטיקה ופיסיקה, דת ובטח יש עוד רעיונות רבים. אני חושבת שלא ‘המצאתי’ סתם מקצועות, קיימים באמת אנשים שעובדים בתחומים אלו, אז למה שלא נלמד אותם מגיל צעיר ואולי נעורר עניין? כל דבר שלומדים הוא מבורך וחייבים להשתחרר מכבלי המקצועות הקלאסיים של פעם. לימוד המגמות האלה יתפוס אחוז גדול של שעות לימוד על חשבון מקצועות הליבה ולא ההיפך. ואם בכל זאת קשה להשתחרר מהדעה כי מקצועות הליבה חשובים מאוד ולא ניתן לוותר עליהם, אז לדעתי ניתן ללמד אותם רק בשנתיים האחרונות, של התיכון.

כל הזכויות שמורות לבת חפר © 2020