חדשות: 

ראיון עם טובה רון

ראיינה: דינה זלוטניק

טובה עברה לבת חפר לפני כשש וחצי שנים, בעקבות בנה יובל. לפני כן חיה ברמת אביב. ביקשתי לראיין אותה כסבתא בת 80 שנמצאת בבידוד ואינה יכולה לראות את נכדיה ואת משפחתה, שחלקם גרים כאן ביישוב, חלקם בת״א וחלקם בארה״ב.

הראיון, כמובן, נערך בטלפון.

מה שלומך בימים אלו?

שלומי ממש מצוין. לא היו לי רגעי משבר עד היום. הכנסתי את עצמי לבידוד כבר לפני כ-3 שבועות, מאחר ואני בקבוצת סיכון. הנכדים מתקשרים אלי לשאול לשלומי ואני משוחחת איתם מדי יום. היתרון של להיות כאן, בבת חפר, בבית עם גינה הוא, שאפשר לצאת החוצה, לשבת בגינה ולהנות מאור השמש, מאויר צח ומציוץ הציפורים. אם הייתי גרה היום בבית בו חייתי לפני כן ברמת אביב, הייתי “מטפסת על הקירות”. אפילו מרפסת אין שם.

אני משתדלת לא לשמוע רדיו וחדשות עד הערב.

 

איך את מעבירה את היום?

אני עושה לי בבוקר רשימת מטלות יומיות (לא תמיד אני משלימה את כולן :)).

אני מתחילה את הבוקר במשחק שחמט מול המחשב. היתרון בזה, שהוא מנצח אותי ולא צוחק עלי.

אני מנגנת כשעה בפסנתר, כדי לשמור על כושר הנגינה ואז אני עוברת לנקיונות; כל יום אני בוחרת איזור מסוים בבית ומנקה אותו יסודי. אני מסדרת ארונות ומוצאת בהם דברים אבודים. לפעמים אני רואה סרט או סדרה ב VOD, קוראת קצת ומצלמת. אני לומדת צילום כבר כמה שנים, ומכיון שעכשיו אי אפשר לנסוע למפגשים ואי אפשר לצאת החוצה לצלם, אני מצלמת בתוך הבית דברים שקשורים ללייפסטייל או משחקי אור וצל מפנים הבית החוצה ומהחוץ לפנים. פעם בחודש אני שולחת את התמונות למנחה שלי ואנחנו עוברות על הצילומים אונליין.

חוץ מזה, אני אופה המון ומחלקת. מניחה את דברי המאפה בחוץ בשביל בני או כלתי שיעברו לאסוף את זה.

 

למה את הכי מתגעגעת?

אני הכי מתגעגעת לצעידות מדי בוקר על הכביש העוקף.

אני מתגעגעת למקהלה, לשיר ולהפגש עם כל החברה של המקהלה.

אני מאוד מתגעגעת להתנדבות שלי באנדרטה בבית ליד, להדרכות שאני מעבירה ולמפגשים עם הקבוצות ועם אנשים מעניינים מכל מיני מקומות בארץ ובעולם. חסר לי הקשר האנושי.

חסרה לי התחושה של עשייה עם ערך. עכשיו אני עושה רק לעצמי. מתגעגעת לצאת למוזיאונים. הייתי יוצאת לפחות פעם בשבוע למוזיאון. מתגעגעת למפגשים עם חברים.

יש לי זכות. בין כל החוויות שצברתי בחיים, בין מלחמות גדולות וקטנות, עכשיו התנסיתי גם במגיפה עולמית. הייתי בארץ בזמן מלחמת העולם השנייה והייתי בת”א בזמן שהפציצו אותה. דרך כל מלחמות ישראל, דרך שליחות בחו”ל, עבודתי כמורה ואח”כ כמנהלת בית ספר…. הרבה חוויות צברתי במהלך שנות חיי.

נראה לי שהילדות שלי הכינה אותי ללבד הזה. בתור ילדה נשארתי הרבה לבד בבית. כשהייתי חולה היו משאירים אותי בחדר סגור עם הבובות שלי ועם כוס תה ועוגיות למשך יום שלם (היום הרווחה היו מוציאים אותי מהבית על דבר כזה). לא היתה אז טלויזיה, או סמרטפון. שיחקתי לבד כל היום. אני רגילה להיות לבד, אין לי בעיה עם זה ואני לא בדיכאון מזה.

 

מה את חושבת על היום שאחרי? מה יהיה פה?

יהיו רווחים משניים מהדבר הזה. לא ברמה הפוליטית או הציבורית, אלא ברמה האישית. התקופה הזאת תגרום לאנשים לחשוב מחדש על החיים שלהם, על סגנון החיים שלהם.

זהו זמן להתכנסות משפחתית, לקרבה בין בני המשפחה. אנשים יכולים ללמוד מהתקופה הזאת ומהחוויה הזאת, איך לחיות יותר נכון ויותר טוב. זו נקודה שאפשר לעצור בה ולעשות רי-סטרט (כמו שהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. משהו אז השתנה באנשים, במדינה). יש כאן הזדמנות לעשות שינוי וחשיבה מחדש. אולי צרכנות נכונה יותר, פחות בזבוז?

זה אירוע!!  כל כך הרבה לא ידוע ולא מובן.

 

מה את מבקשת מהקהילה?

מה שקורה כאן מאוד יפה. יש דאגה למבוגרים. יש התארגנות יפה של הועד וראשי הקהילה. אני מאוד מעריכה את הפעילות הקהילתית שיש כאן. יש הרגשה שאל אף שאני סגורה בבית, אני לא לבד וזו הרגשה טובה.

את ליל הסדר אני אחגוג בטרנינג לבד בבית. אבל זה לא יותר מדי מטריד אותי. לא יקרה כלום אם שנה אחת לא יהיה ליל סדר.  הדבר שהכי מטריד אותי זה שאני לא יכולה ללכת לטפל בציפורניים שלי :).

 

מה מעודד אותך?

מה שעוזר זה ההומור. למרות שזה כבר קצת שחק את עצמו, עם כל הסרטונים והקריקטורות ששולחים כל הזמן.

בסה”כ לי קל. אני לא צריכה לדאוג למשפחה ברמה המיידית והם לא צריכים לדאוג לי. אני דואגת לעצמי.

בסוף יהיה טוב. אני חושבת; פרופורציות זה מה שצריך לקבל אחרי אירוע כזה.

 

חזרה לעלון קורונה פסח 2020

כל הזכויות שמורות לבת חפר © 2020